השופט א' גרוניס:
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת צ' ברון) בו נדחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטה קודמת של בית המשפט, לפיה המשיבים 3-1 (להלן - המשיבים) פטורים מתשלום המחצית השנייה של אגרת בית המשפט עקב הפחתת סכום תביעתם.
2. ביום 7.1.1996 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל אביב תובענה כספית בסכום של 25,000,000 ש"ח נגד המשיב הפורמאלי (להלן - הבנק). במהלך ישיבת ההוכחות הראשונה בהליך, שהתקיימה ביום 8.5.02, התברר כי לא ניתן לשמוע את התיק שכן המשיבים לא שילמו את המחצית השנייה של אגרת בית המשפט, כנדרש לפי תקנה 8(א)(2) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן - תקנות האגרות). בתגובה הודיעו המשיבים כי מכיוון שאין ידם משגת לשלם את המחצית השנייה של האגרה, הם מעמידים את תביעתם על מחצית מסכום התביעה המקורי. לפיכך ביקשו הם מבית המשפט להכיר בכך שהמחצית הראשונה של סכום האגרה המקורי, אשר שולמה עם הגשת התביעה, מהווה את מלוא האגרה המתחייבת בעקבות הקטנת התביעה. בתחילה התנגד הבנק לבקשה זו, אך לבסוף הודיע כי הוא משאיר את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט. עמדת המדינה לא נשמעה בדיון. בית המשפט קיבל את בקשת המשיבים לתקן את כתב התביעה ולהעמידו על מחצית הסכום, וקבע ביום 8.5.02 כי הם אינם נדרשים לשלם אגרה נוספת (להלן - ההחלטה הראשונה). ביום 26.12.02 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין רע"א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט ציבורי בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(1) 717 (להלן - הלכת סיס). בפסק הדין נתחדשה הלכה ולפיה מקום בו מתוקן כתב תביעה באופן המפחית את סכום התביעה, תשולם האגרה לפי סכום התביעה ביום הגשתה ולא על פי הסכום המוקטן. ביום 29.5.03 הגיש הבנק לבית משפט קמא בקשה לעיון חוזר בהחלטתו באשר לסכום האגרה שעל המשיבים לשלם, לאור ההלכה החדשה שיצאה מלפני בית משפט זה. במסגרת הדיון בבקשה זו התבקשה עמדת המדינה, אשר גרסה כי יש לחייב את המשיבים בתשלום המחצית השנייה של האגרה לפי סכום התביעה המקורי. ביום 8.10.03 דחה בית משפט קמא את הבקשה לעיון חוזר והותיר את החלטתו הראשונה על כנה (להלן - ההחלטה השנייה). הוא נימק זאת בכך שעברה שנה מיום מתן ההחלטה הראשונה ועד להגשת הבקשה לעיון חוזר, אשר במהלכה התנהלו בתיק מספר דיוני הוכחות. מכאן הערעור שבפנינו, אשר הוגש על ידי המדינה, שאינה צד להליך המקורי.
3. נקודת המוצא הברורה לדיון, ואף המשיבים אינם חולקים עליה, הינה כי מן הבחינה העקרונית החלטותיו של בית משפט קמא אינן מתיישבות עם הלכת סיס. על כן, נפתח בהבאת טענותיהם של המשיבים, לפיהן אין להחיל הלכה זו על המקרה דנא.
טענתם המרכזית של המשיבים היא כי הבנק כלל לא רשאי היה להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטתו הראשונה של בית משפט קמא, וממילא לא ניתן לערער על דחיית בקשה זו. לפי הטענה, ההחלטה הראשונה הינה פסק דין, מכיוון שהיא סיימה את הדיון בעניין האגרה. אליבא דמשיבים, פסק דין זה הפך לחלוט משלא הוגש עליו ערעור בהתאם למועדים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי), ולא ניתן לעקוף זאת על ידי הגשת בקשה לעיון חוזר. המשיבים מוסיפים, כי המדינה אינה יכולה להיבנות מכך שלא הייתה צד לדיון לפני החלטתו הראשונה של בית משפט קמא, מכיוון שעל גזברות בית המשפט מוטל היה לעקוב אחר גביית האגרה במסגרת ההליך ולפעול בסמוך לאחר מתן ההחלטה. זאת ועוד, לדבריהם אין לייחס משמעות לכך שהמדינה לא נטלה חלק בדיון מכיוון שבמקרים כגון דא בית המשפט מביא בחשבון את האינטרסים של המדינה. עוד טוענים המשיבים כי הבקשה לעיון חוזר הוגשה בשיהוי רב - כשנה לאחר ההחלטה הראשונה וכחצי שנה לאחר שניתנה הלכת סיס - ולפיכך מושתקים המערערת והבנק מלעמוד על תשלום מלוא האגרה. טענה נוספת בפי המשיבים היא כי אין להחיל את הלכת סיס באופן רטרואקטיבי על המקרה דנא משום שהדבר יפגע באינטרס ההסתמכות שלהם ובוודאות המשפטית. כן גורסים המשיבים כי יש לאבחן את המקרה דנא מהלכת סיס, שכן בניגוד לאותה פרשה, במקרה שבפנינו נדונה שאלת האגרה לקראת סיומו של שלב ההוכחות, ולפיכך הפסקת ההליך עקב אי תשלום מלוא האגרה תגרום לבזבוז משאבים רבים. לבסוף, טוענים המשיבים כי לאור העובדה שסכום התביעה הופחת רק מטעמים כלכליים שעניינם חוסר היכולת לשלם את מלוא האגרה, חיובם לשלם את המחצית השנייה של האגרה יפגע בזכותם החוקתית לגישה לערכאות.
4. לטענתם של המערערת והבנק, שגה בית משפט קמא משנמנע מלהחיל את הלכת סיס על המקרה שבפניו בדונו בבקשה לעיון חוזר ואף התעלם ממנה כליל בהחלטתו. לדבריהם, ההחלטה הראשונה, הינה, אמנם פסק דין לגבי המדינה אך באשר לבנק היא מהווה החלטת ביניים, ולפיכך זה היה רשאי להגיש בקשה לעיון חוזר ובית המשפט רשאי היה לשנותה. כן טוענת המערערת כי ככל שהדברים אמורים בה, אין מקום לטענה של שיהוי, מכיוון שבענייני אגרות המדינה בלבד היא בעל הדין הנכון, ובמקרה דנא היא כלל לא ידעה על החלטתו הראשונה של בית משפט קמא. המדינה אף שוללת את טענת המשיבים כי היה עליה לדעת את פרטי ההחלטה הראשונה ולערער עליה במועד, למרות שההחלטה לא הובאה לידיעת הגורמים העוסקים בנושא האגרה. באשר לטענת המשיבים בנושא התחולה הרטרואקטיבית, גורסת המדינה כי הלכת סיס לא הפכה הלכה קודמת, מכיוון שלא הייתה הלכה ברורה בעניין זה עובר למתן פסק הדין, ועל כן הפגיעה בציפיותיהם של המשיבים אינה חמורה. לבסוף, טוענת המערערת כי אין בסיס לטענה בדבר פגיעה בזכות הגישה לערכאות, שכן העילה המשפטית שעל בסיסה ביקשו המשיבים פטור מתשלום המחצית השנייה של האגרה לא הייתה חוסר יכולת כלכלית, וממילא לא הונחה תשתית עובדתית לביסוס טענה זו ולא ננקטו ההליכים לפי תקנות האגרות למתן פטור כאמור.
5. ההסדר העיקרי באשר לתשלום אגרת בית המשפט קבוע בתקנות האגרות (לדיון מפורט בנושא אגרת בית המשפט, ראו ש' לוין פרוצדורה אזרחית: סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט(תשס"ג) 24-3 (להלן - לוין)). האגרה שיש לשלם בעת הגשת תביעה לסכום כסף קצוב שאינה תביעה בגין נזק גוף, כבמקרה דנא, הינה 2.5 אחוזים מן הסכום הנתבע כערכו בעת הגשת התובענה (פרטים 3(א) ו-7(א) לתוספת הראשונה לתקנות האגרות). לפי תקנה 8 לתקנות, בתביעות כאמור משולמת האגרה בשני שיעורים. את המחצית הראשונה של האגרה נדרש התובע לשלם בעת הגשת ההליך, ואילו את המחצית השנייה יש לשלם עד שבעה ימים לפני התאריך שנקבע לראשונה לדיון בהליך. המונח "דיון" מוגדר בתקנה 1 לתקנות כ"שמיעת ראיות בעל פה או שמיעת טענות הצדדים אם אינם מביאים ראיות, ולמעט דיון בישיבת קדם משפט ראשונה". יוער, כי בפועל נדרש מגיש ההליך לשלם את המחצית השנייה של האגרה עד שבעה ימים לפני שלב ההוכחות (וזאת גם אם מתקיימת יותר מישיבה אחת במסגרת קדם המשפט). בתקנה 8(ב) לתקנות האגרות נקבע, כי במקרה של אי תשלום במועד של המחצית השנייה של האגרה רשאי בית המשפט או הרשם למחוק את ההליך. כמו כן יש להזכיר את תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר מורה כי בית המשפט או הרשם רשאי למחוק כתב תביעה מן הטעם ש"שולמה אגרה בלתי מספקת והתובע לא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך".
6. שאלה אשר עלתה לדיון לא אחת היא, מהו הבסיס לחישוב האגרה כאשר התובע מקטין את הסכום הנתבע לעומת הסכום המקורי עליו העמיד את תביעתו. בטרם ניתן פסק הדין בעניין סיס לא זכתה הסוגיה למענה בפסיקת בית המשפט העליון, ואילו פסיקת הערכאות האחרות בנושא זה התאפיינה בחוסר אחידות. גישה אחת, קבעה כי יש לעדכן את האגרה לאור שינוי סכום התביעה (ראו, ה"פ (י-ם) 594/98 מדינת ישראל נ' בן יקר (לא פורסם)). כלומר, על פי השקפה זו אין להיצמד לעניין האגרה לסכום התביעה המקורי, ואם הסכום מוקטן לפי בקשת התובע יש לערוך חישוב מחודש של סכום האגרה. לפי גישה אחרת, יש להותיר את האגרה באותו שיעור, קרי, כנגזרת של סכום התביעה המקורי, אף אם סכום התביעה קטן (ראו, בש"א (חי') 8656/98 מי עמי בע"מ נ' עמותת בית אל זכרון יעקב (לא פורסם)). הסוגיה הוכרעה לבסוף על ידי בית משפט זה בעניין סיס. כפי שציינו לעיל, ההלכה הינה כי האגרה אשר חייב התובע לשלם מחושבת לפי סכום התביעה ביום הגשתה, אף אם בהמשך מקטין התובע את סכום תביעתו. בית המשפט חזר על הלכה זו בע"א 4453/02 מדינת ישראל נ' רואש שיווק סיגריות בע"מ (טרם פורסם). הטעם המרכזי העומד מאחורי גישה זו הוא מתן תמריץ לתובע לקבוע את תביעתו מלכתחילה על סכום ריאלי. הגשתה של תביעה בסכום מופרז יכולה לנבוע משיקול קר ומניפולטיבי של התובע. אפשר שהתובע מעריך כי תביעה בסכום גדול תטיל אימה על הנתבע (הלכת סיס, עמ' 720, ג'-ד') ותביא ללחץ פסיכולוגי עליו. יתכן שהתובע מקווה כי סכום התביעה, אף שמופרז הוא וחסר בסיס, ישמש כנקודת מוצא למשא ומתן לפשרה או אף להצעת פשרה מצידו של בית המשפט. במילים אחרות, תובע יגיש תביעה מופרזת וישלם בגינה את המחצית הראשונה של האגרה כמעין השקעה שסיכון מועט בצידה. אם יתברר לו, קודם למועד בו עליו לשלם את המחצית השנייה של האגרה, כי נכשל, שכן הסכום המופרז לא השיג את מטרתו, יוכל לעתור להקטנת סכום התביעה למסגרת הסבירה ולקבל חזרה את "השקעתו". פרשנותה של הפסיקה להסדר שבתקנות האגרות באה למנוע מצב דברים זה. לאור עמדת הפסיקה, על המבקש להגיש תובענה לבית המשפט לשקול בזהירות מהו הסעד לו יעתור, ומהו הסכום אותו יתבע. אין סיבה שפרשנותם של דיני האגרות תתרום להגברת השיקול המניפולטיבי בהגשת תביעה ולכך שתובע יעריך כי הוא נוטל סיכון כספי קל ביותר שעה שהוא מגיש תביעה מופרזת.
כאמור, אף המשיבים מסכימים כי החלטותיו של בית משפט קמא, לפיהן הפחתת סכום התביעה במחצית גוררת את הפחתת האגרה באותו שיעור, אינן עולות בקנה אחד עם ההלכה שקבע בית המשפט העליון. עם זאת, הם גורסים כי יש להשאיר את ההחלטות על כנן. טענתם המרכזית היא כי לא היה כל מקום לעיון חוזר בהחלטתו הראשונה של בית המשפט, בהיותה פסק דין חלוט, וכי ממילא יש לדחות את הערעור על דחיית הבקשה לעיון חוזר.
7. צודקים המשיבים בטענתם כי באופן עקרוני, החלטה שיפוטית בענייני אגרת בית המשפט נחשבת לפסק דין, באשר היא מסיימת את ההתדיינות בין הפרט לבין המדינה בנושא זה. ואולם, במקרה דנא המדינה כלל לא הייתה צד לדיון בנושא האגרה שהוביל למתן ההחלטה הראשונה. אכן, מי שמעלה את הטענה כי שולמה אגרה בחסר הינו, דרך כלל, הנתבע או המשיב, המעוניין להקשות על בעל הדין האחר, שהגיש את התובענה (ראו, ע"א 155/75 פקיד השומה נ' להד, פ"ד כט(2) 505, 507 (להלן - עניין להד)). ברם, יש לזכור כי אגרות בית המשפט נגבות בעד השירות שהמדינה מספקת לבעל הדין באמצעות מערכת בתי המשפט שלה. הואיל וכספי האגרות נכנסים לקופתה של המדינה, ברור שהמדינה היא שנפגעת כתוצאה מכך שבעל דין אינו משלם את האגרה שעליו לשלמה על פי הדין. מכאן, שאם קיימת מחלוקת על החיוב באגרה או על היקפה, הרי שמדובר במחלוקת בין בעל הדין החייב באגרה לבין המדינה כזכאית לאגרה (עניין להד, עמ' 506; רע"א 1944/96 שפירא נ' כהן, פ"ד נ(1) 253, 256). תקנות האגרות אינן מחייבות את בית המשפט או הרשם בדונם בסוגיה של אגרה לצרף את המדינה להליך. אף בהיעדר חובה כאמור, אין כמובן מניעה שהמדינה תזומן לדיון כאשר נתבע טוען כי אגרה שולמה בחסר. הדבר אף רצוי באותם מקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית או שאלה שעשויות להיות לה השלכות רחבות על גבייתן של אגרות משפט (ראו, רע"א 1910/04 אילונית פרוייקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (טרם פורסם), פסקה 8).
8. בענייננו, לא ניתן לומר כי המדינה כבולה להחלטתו הראשונה של בית המשפט ללא כל אפשרות להשיג עליה, שהרי לא היה לה יומה בפני בית המשפט. עמדתה של המדינה התבקשה על ידי בית המשפט רק בעת שדן בבקשה לעיון חוזר. משול הדבר למצב היפותטי בו כבר בעת הדיון המקורי בבקשת המשיבים לתיקון כתב התביעה ולהפחתת האגרה הייתה נשמעת עמדת המדינה. זאת ועוד, המדינה רשאית הייתה לפנות לבית המשפט, אף לאחר החלטתו הראשונה, על מנת שיורה למשיבים לשלם אגרה על פי סכום התביעה המקורי. ניתן להתייחס לצירופה לבקשה לעיון חוזר שהגיש הבנק כמעין בקשה שלה לעיון חוזר. אין לקבל את טענת המשיבים כי המדינה, באמצעות גזברות בית המשפט, צריכה הייתה לדעת על מתן ההחלטה האמורה ולערער עליה בתוך המועדים הקבועים בתקנות. אין זה סביר לחייב את הגורמים העוסקים בגביית האגרה לעקוב באופן מדוקדק אחר כל ההחלטות המתקבלות בנושא זה. אף אם מדובר בהחלטות מעטות, יש לזכור כי בבתי המשפט מוגשים מדי שנה מאות אלפי תיקים. מן האמור עולה כי המדינה לא הייתה מנועה מלהשיג על ההחלטה הראשונה של בית משפט קמא. אומנם, השגתה של המדינה לא הובאה על ידה כיוזמת של ההליך, אלא כמי שהצטרפה להליך קיים בו נטלו חלק הבנק והמשיבים. אין בכך כדי לגרוע מן המסקנה, כי בית המשפט המחוזי רשאי היה, מבחינה עקרונית, לשנות את החלטתו הראשונה. לפיכך, בעת שבית המשפט דן בבקשה לעיון חוזר הוא היה מחויב להחיל על המקרה שבפניו את הלכת סיס, וזאת מכוח סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה.
9. אין לקבל את טענת המשיבים כי יישום הלכת סיס על עניינם התלוי ועומד זה מכבר יפגע באינטרס הציפיות שלהם. כפי שציינו לעיל, קודם שניתנה הלכת סיס היו פסיקות סותרות של בתי המשפט המחוזיים באשר לסוגיה העומדת על הפרק, והמצב המשפטי לא היה ברור. אין מדובר במקרה בו נהפכה הלכה באופן הפוגע בציפיות הצדדים, מכיוון שעובר להלכת סיס לא הייתה כל הלכה בעניין זה. על כן, כאשר המשיבים כלכלו את צעדיהם בעת שהגישו את תביעתם הם לא יכלו להסתמך על כך שהאגרה תתעדכן במידה שיפחיתו את סכום התביעה. כמו כן, יש לדחות את טענת המשיבים לפיה הלכת סיס חלה רק כאשר שאלת האגרה נדונה לפני תחילת המשפט, ולא כאשר הנושא מתעורר בעיצומו של שלב ההוכחות. ברגיל, מתקיים הדיון בנושא האגרה עם פתיחת התיק בבית המשפט או משהנתבע מקבל כתב בי-דין, הפותח את ההליך. עניין האגרה יכול שיועלה בעת הגשתו של ההליך, כאשר יוזם ההליך חולק על דרישתה של הגזברות לגבי האגרה שעליו לשם. אפשרות אחרת היא שהנתבע (או המשיב) יעלה את נושא האגרה כאשר יגיע לידיו כתב בי-דין שפתח את ההליך. גם בענייננו, הועלתה לראשונה סוגיית האגרה עוד לפני שהחל שלב ההוכחות. ואולם, נסיבותיו המיוחדות של המקרה הביאו לכך שהנושא נדון בשנית, והפעם לקראת סיום שמיעת הראיות. האינטרס הציבורי בחישוב האגרה לפי סכום התביעה ביום הגשתה, עליו עמדנו לעיל, שריר וקיים גם במקרה זה. העמדת האגרה על הסכום המקורי לא תגרור בהכרח את ירידתם לטמיון של המשאבים שהושקעו עד כה בבירור המחלוקת. משלא הונחה תשתית ראייתית לחוסר יכולתם של המשיבים לעמוד בתשלום מלוא האגרה, נקודת המוצא לדיון היא כי המשיבים יוכלו להשלים את סכום האגרה הנדרש ולהמשיך בניהול ההליך. אם ברצונם לקבל פטור מתשלום המחצית השנייה של האגרה, פתוחה בפניהם הדרך לנקוט הליך לעניין זה כקבוע בתקנות האגרות. רק אם לא יעלה בידם של המשיבים לשלם את המחצית השנייה של האגרה, ולא יינתן להם פטור מכך, תימחק תביעתם. ואולם אם כך יהיה, לא יוכלו הם להלין אלא על עצמם, על כך שהגישו תביעה מבלי להיות בטוחים די הצורך כי יעמדו בתשלום האגרה עבורה.
10. אין ממש אף בטענות הנוספות שהעלו המשיבים. ראשית, לעניין השיהוי, אין לבוא בטענות אל המערערת על כך שמעורבותה בהליך החלה רק כשנה לאחר מתן ההחלטה הראשונה, מכיוון שכאמור, היא לא זומנה כלל לדיון שהביא להחלטה הראשונה. אף אין לומר כי היא איבדה את זכות ההשגה שלה, שכן היא לא ידעה על ההחלטה במועד הינתנה. שנית, לעניין הפגיעה הנטענת בזכות הגישה לערכאות, הרי שטענה זו חסרת יסוד. כאמור, אין עסקינן בתובע חסר יכולת כלכלית לשלם את האגרה, משלא הונחה תשתית ראייתית ולא ננקטו ההליכים הנדרשים בעניין זה. תקנות האגרות קובעות את האיזון בין זכות הגישה לערכאות לבין האינטרס הציבורי במימון פעילות מערכת המשפט (לוין, עמ' 8-4). על פי ההסדר הקבוע בתקנות, כפי שפורש על ידי הפסיקה, כתנאי לכך שתביעתו תידון נדרש התובע לשלם אגרה הנגזרת מסכום תביעתו ביום הגשתה. דרכם של המשיבים לערכאות השיפוטיות הייתה ועודנה פתוחה, בכפוף לתשלום האגרה הנדרשת.
11. בטרם סיום, ברצוננו להתייחס בקצרה לסוגיה נוספת הקשורה לדיון דלעיל, אף כי אינה מתעוררת במקרה דנא, והיא גביית האגרה. לפי תקנה 9 לתקנות האגרות, אגרה, הפרשי אגרה ואגרה נוספת שלא שולמו, דינם כחוב פסוק במשפט אזרחי לטובת המדינה, והם ייגבו מהחייב בתשלום מתוך כספים שהופקדו בקופת בית משפט, אם הופקדו, או על ידי לשכת הוצאה לפועל על סמך צו של בית משפט. חיקוק נוסף הרלוונטי לנושא הוא חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995. על פי חוק זה הוקם גוף מינהלי אשר תפקידו לפעול לגביית חובות שנוצרו במסגרת הליכים משפטיים שונים, כגון קנס שהטיל בית משפט, קנס בגין עבירה מינהלית, פיצוי בגין עבירה פלילית ואגרת בית משפט. חוק זה, וכן תקנות שהוצאו מכוחו, קובע את ההליכים לגביית חובות כאמור ומגדיר את הגורמים המינהליים והשיפוטיים האחראים על יישומו. על פני הדברים, אין התאמה בין הוראות החוק האמור בכל הנוגע לגביית אגרות בית המשפט, לבין ההסדר הקבוע בתקנה 9 לתקנות האגרות.
12. הערעור מתקבל ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל. המשיבים ישלמו תוך 30 ימים מהיום את המחצית השנייה של אגרת בית המשפט לפי ערכה המקורי, אשר נגזר מסכום התביעה ביום הגשתה. יתכן, כי למשיבים הזכות לבקש פטור מאגרה, אך סוגיה זו אינה עומדת בפנינו. אם לא תשולם האגרה, יחליט בית המשפט המחוזי כיצד לנהוג, כמתחייב מתקנות האגרות. המשיבים ישאו בשכר טרחת עורך דין לזכות המערערת בסכום של 15,000 ש"ח. לא ייפסקו הוצאות לזכותו של הבנק.
ש ו פ ט
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש ו פ ט